בתכנית מתאר מקומית נכללו הוראות שמתנות מתן של זכויות באישור נוסף של הוועדה המקומית. המקרקעין שעליהם חלה התכנית נמכרו. לאחר זמן מה ביקש הקונה לממש את הזכויות המותנות שבתכנית והגיש בקשה להיתר בניה. הוועדה המקומית אישרה את הזכויות המותנות, ובד בבד עם הוצאת היתר הבניה ביקשה הוועדה לגבות היטל השבחה מהקונה בטענה, כי אישור הזכויות המותנות מהווה השבחה.
הקונה טען מנגד, כי היטל ההשבחה בגין הזכויות המותנות כבר שולם במועד מכירת המקרקעין.
בית המשפט העליון פסק כי בעת אישור התכנית חל אירוע מס אחד של השבחה, כאשר "המועד הקובע" לחישוב ההשבחה הוא יום תחילת התכנית. יחד עם זאת, בית המשפט הוסיף כי מדובר במימוש זכויות דו-שלבי: השלב הראשון - בעת המכירה; השלב השני- בעת אישור הזכויות בפועל לצורך קבלת היתר בניה. בנסיבות אלה נקבע שניתן לגבות היטל חלקי בגין כל אחד מהשלבים. כלומר שניתן לחייב ב"השלמת היטל" בעת אישור הזכויות המותנות במועד הוצאת היתר הבניה.
במקרה שבכל אחד מהשלבים היה בעל מקרקעין שונה, אין בעיה לחייב כל אחד מהם לפי מידת הניצול שניצל את ההשבחה במועד מימוש הזכויות.
בית המשפט העליון הוסיף והעיר לעניין תמ"א 38 כי מאחר שהיא חלה על כל הארץ, הרי שמלכתחילה לא ניתן היה לגבות היטל השבחה בגינה במועד מכירת המקרקעין, וזוהי הסיבה מדוע אין הצדקה להקיש מההוראות הנוגעות לתמ"א 38 לגבי הזכויות המותנות, ולהיפך.